מה צריך לאכול כדי להיות גיבורים?

גיבור בתוך ביצה

מאת: דעאל שלו, מתוך הבלוג "מר קדמוני"

כריסטופר מק'דוגל הפך לשם דבר בעולם הריצה. "נולדנו לרוץ" הפך רב מכר ענק שדירבן מיליונים לצאת לדרכים ולהתחיל לרוץ את עצמם לדעת, ומאידך, לחזור את ריצה יחפה ומינימליסטית, שזה מצוין.
ולפני שבוע נחת על שולחני הספר החדש של מק'דוגל, גיבורים מלידה (האמת, אין לי שולחן משלי בבית).
על פניו, הספר אמור לשלב שלושה תחביבים משונים שלי: היסטוריה צבאית, ניתוח פעילות פיסית, ותזונה. עד כאן נשמע טוב.
אחרי הקריאה אני יכול לומר שאכן הספר נוגע בכל השלושה, ובאופן נחמד למדי, וגם למדתי דבר או שניים בדרך.

מקדוגל מחבר כאן תיאוריה והיסטוריה, רעיונות ודימיונות, ראיונות ורעיונות, כדי לארוג תיזה על אופן היצירה והחישול של גיבורים. גם בעבר וגם היום. בבסיס הגישה הרעיון קסום ויפה: אפשר להיות גיבור. היוונים העתיקים, עם המפלצות והאלים והאיים והספינות והמלחמות, העריצו את מושג הגיבור. אחד כמו הרקולס, כמו הומרוס. בקצרה ובפשטות מנסח יפה מק'דוגל, הגיבור הוא מי ש(1) מצליח לעמוד במשימה קשה מאוד (2) מצליח לעשות זאת שוב ושוב.

אז הנה שאלת מיליון הדולר עליה מנסה הספר לענות: כיצד נוכל גם אנחנו להיות גיבורים, אם בכלל.

תודו שיש כאן מחשבה מפתה. אולי גם אני אוכל לעשות משימות פיסיות בלתי נתפסות, לצעוד ימים ארוכים בלי לאכול, לקפץ בחינניות במעלה הר תלול בלי להתעייף, לנצח אויבים אכזריים במלחמה הררית, להיות קטלני, יצירתי ומשעשע בעת ובעונה אחת. אולי. ומק'דוגל בהחלט רוצה לומר: כל אחד יכול להיות גיבור. כדי להציע את הצידוק ואת השיטה, הולך מק'דוגל בנתיב פתלתול, המרתק לעתים, מייגע לעתים, אבל ששווה לצעוד בו.

גיבורים מלידה

המסע של הספר מתחיל בשלהי מלחמת העולם השנייה, בכרתים. את האי היווני כבשו הנאצים וחוליית אנשים אמיצים, המשלבת סוכנים בריטים ויוונים מקומיים, תכננו והצליחו לחטוף את הגנרל הגרמני שפיקד על הכוחות בכרתים, ולהעלימו לאור יום, משאירים אחריהם ספר של אגאתה כריסטי, סיגריות אנגליות ורושם של חבורת ליצנים שעושה צחוק מהגרמנים. מסקרן ומפתיע. אבל אין אגדות קסומות והחטיפה הפכה למסע המלטות ארוך בהרי כרתים מהנאצים הדולקים אחריהם ומשמידים כפרים ועיירות בדרכם. בעקבות חבורת הבריטים העליזה הנמלטת על נפשה, פוסע מק'דוגל ומנסה לגבש תובנות, מסקנות, וגם קצת המלצות מעשיות. לפעמים הוא מצליח יפה, לפעמים הלכתי לאיבוד.

התזה של מק'דוגל נשענת על שתי רגליים, האמורות להיות מוכרות היטב לנו, אנשי התזונה ואורח החיים הקדמוני. האחת: יש לגוף שלנו יכולת פיסית גבוהה בהרבה מהיכולת "המקובלת". כך למשל אנשי כרתים מסוגלים "לדלג" על ההרים משך שעות בלי להתעייף, ומכאן עושה גזירה שווה מק'דוגל מאנשי הפרברים בפריז, המדגימים לו את הפארקור כיכולת לנוע בדרכים מפתיעות ו"בלתי אפשריות". כולנו יכולים לרכוש את היכולות הללו, אומר מק'דוגל, ומביא דוגמה של אם חד הורית שהפכה למאמנת פארקור, ומנהלת בית ספר אפרורית שהתמודדה מול תוקף רצחני ויכלה לו. גם הוא ניסה. העיקרון השני הוא שאכילת שומן יכולה לגרום לנו להיות יעילים מטבולית הרבה יותר ולפעול ללא מזון זמן רב בהרבה.  כאן הוא כבר נכנס לעובי הקורה הפליאוליטית ומראיין בן היתר את פרופ' טים נואקס, מומחה הריצה שעבר מ"העמסת פחמימות" לפליאו או כפי שזה נקרא בדרום אפריקה – Banting, ומאמן ספורטאים שזו התמחותו.

במובן זה שלושת הפרקים המעניינים ביותר בספר, מבחינת תזונה, מגיעים רק בסופו, פרקים 32-35, ובהם מק'דוגל מציע קצת תיאוריה וקצת תכנית אימון לביצוע מעבר מתזונה עתירת פחמימות לתזונה ומטבוליזם מבוסס שומן. הוא לא רק מתאר את גישת האימון אלא גם מה קרה לו עצמו לאחר מספר שבועות של אימונים בעצימות נמוכה על תזונה מבוססת שומן וכיצד ביצועיו השתפרו פלאים.

המגרעה העקרית של הספר הוא שקשה לעקוב אחריו. הוא פתלתול ומשונה. נדמה שמק'דוגל עושה קצת פארקור בין הפרקים. כלומר, מתחיל בתיאור אירוע מהעבר החוק, קופץ לראיון בהווה עם מומחה היסטוריה, חוזר לאנקדוטה בלתי קשורה בארה"ב, עובר לתיאור דמיוני-ספרותי של מה בדיוק קרה לפני שבעים שנה בהרי כרתים, חוזר להסבר על סיבותיו של צ'רצ'יל בהקמת כח בריטי מיוחד, קורותיו של אחד הסוכנים בנדודיו באירופה, ועוד ועוד. התזזיות הזו קשה במיוחד כי היא משופעת בסיפורי קטנים, חשובים יותר וחשובים פחות, חלקם מעניינים, חלקם מרתקים, חלקם מיותרים לחלוטין.

איפה העורך, שאלתי את עצמי תוך כדי קריאה. יש פה יהלומים המכוסים בבוץ בערבוביה גדולה של תיאוריה ופרקטיקה, של עובדות ושל השערות.

זה לא ספר היסטוריה, זה לא ספר תיעודי, בוודאי שזה לא ספר מחקרי, וזה גם לא ספר ספורט או תזונה. זה קצת מכל דבר ובעיקר, זה ספר שנועד לייצר השראה ואמונה: שאנחנו יכולים להיות חזקים יותר, עמידים יותר, פעילים יותר וגיבורים יותר.

מק'דוגל אומר מה שלא שומעים הרבה: שאפשר לאכול לרוץ מרתונים שלמים בלי פחמימות, שאפשר וצריך להפעיל את הגוף בדרכים מפתיעות ואחרות, שנועדנו להיות חזקים ויעילים יותר, ושהתרחקנו יותר מדי מאורח החיים הטבעי של בני האדם. זהו מסר נהדר. והוא גם יודע לכתוב, את זה אי אפשר לקחת לו. הוא יודע לספר סיפור והוא יודע להציג טענה.

אז אם אתם רוצים לצאת למסע שהוא קצת הרפתקה, וקצת תיאוריה, קצת אולי וקצת בערך, קצת פליאו וקצת פארקור, זה ספר בשבילכם. טוב שיהיה על המדף. טוב לקרוא, ולו רק כדי לקבל עוד מחשבה רעננה.

תגובות

היה הראשון להגיב על מאמר זה!

  Subscribe  
קבלת עדכונים על