אז – מלאו. היום – פלאו

חצי שנה של פליאו – מסקנות ביניים

גבר בן 33 במשקל 89 קילו מוזנח ומיוזע לרוב, נראה ומרגיש עייף, לובש רק חולצות כהות במידה לארג’, לא הולך לים מבושה ומתפלל לאלילי דגני הבוקר המלאים והיוגורט 0% אחוז שומן שיגאלו אותו מעצמו.

הם לא. הם גם לא טעימים.

גבר בן 33 במשקל 89 קילו.

לימדו אותו שכדי להיות יפה ורזה צריך לסבול אז הוא כורת ברית עם חזה עוף וסלט שרק מתסכלים אותו יותר וכדי להתנחם מהרעב ולהכיל את התסכול הוא יורד בלילה על מגש של פיצה.

גבר בן 33 במשקל 89 קילו מצטלם רק לבוש ורק פרונטלי ולא מלמטה ורק עם ידיים על הכרס.

הגבר הזה, בן ה-33 ובמשקל 89 קילו הוא אני לפני בדיוק חצי שנה.

באותה התקופה הייתי עדיין כתב בצינור בערוץ 10.

את שקר ה”אני סבבה. זו רק הטלוויזיה שמוסיפה לי 5 קילו”, הסברתי בשקר אחר. סיפרתי לעצמי שהגנטיקה שלי דפוקה.

כמעט התפתיתי להשלים עם המצב עד ששמתי לב באחת מהארוחות המשפחתיות שאחי הגדול, שרון, בוחר לאכול דברים מסויימים ועל אחרים הוא מוותר. הוא אמר לי שהוא בחר בתזונת פליאו. הכנסתי את המושג המשונה הזה לאיזו מגירה בראש והמשכתי את חיי.

כעבור חודש נפגשנו שוב לארוחה משפחתית אצל ההורים, ניכר שאחי רזה, כעבור חודש נוסף כשנפגשנו נראה שהוא הוסיף לרדת במשקל.

זה מה שניפץ לרסיסים את שקר “הגנטיקה הדפוקה” שהמצאתי לעצמי.

אחרי אותה ארוחה ישבתי עם אחי שהסביר לי את עיקרי הדברים ועל הדרך נתן לי שיעור על קונספציות מוטעות לגבי תזונה.

הוא הפנה אותי לבלוג של דעאל שלו, מר קדמוני, ונתן לי לצלול לדברים בעצמי, לקרוא ולהחכים.

קראתי חלק מהדברים בשקיקה וכדי להעמיק רכשתי את הספר של דעאל, “הסוד הקדמוני“.

הקצבתי לעצמי שבועיים לקרוא הכל עד לתחילת שלב הישום, וכך עשיתי.

כדי להבין איפה אני עומד, עשיתי בדיקות דם לפני שהתחלתי את התהליך.

כשקיבלתי את התוצאות חשכו עיניי למראה הקטסטרופה. טריגליצרידים בשמיים ועוד שלל תופינים. 

שלב הישום התחיל בדיוק בתחילת נובמבר 2015, לפני חצי שנה. תחילה העפתי את מה שלא צריך להיות בבית: שמנים תעשייתיים מזרעים, סוכר ותחליפיו, דגנים וקטניות.

וערכתי רשימת קניות ראשונה עפ”י הסוד הקדמוני, במקום השמנים שהעפתי רכשתי כמה שמנים נהדרים, אימצתי קצב וכדי לקבל רעיונות ולהצטייד התחלתי ללכת קבוע לשוק של אוהד ולשוק של רמי.

כמה כיף שהאוכל שמותר לאכול בפליאו לא מזכיר פריכיות, דגני בוקר ויוגורט 0% שומן.

חזרתי לבשל לעצמי אחרי שנים שבהן אכלתי בחוץ והתחלתי ליהנות מאוכל אמיתי.

חזרתי לאכול לשובע.

שבתי לבלוג ולספר ושאבתי רעיונות למתכונים פשוטים וטעימים ובעיקר הרחבתי את מנעד המזונות שלי כשאני על הדרך מגלה עולמות חדשים, מרתקים ומזינים.

על אף שדעאל המליץ לא להישקל באובססיביות אגיד שלא מאוד הצלחתי לעמוד בתנאי הזה וכבר אחרי חודשיים וחצי כשנשקלתי ראיתי שעפו להם 13 הקילוגרמים הראשונים.

כלומר שקלתי 76 קילו, מה ששימש טריגר מצויין ללכת לבדיקות דם.

ולא היו לי כבר שנים בדיקות דם כל כך מוצלחות. הטריגליצרידים שהיו אצלי בשמיים ירדו למינימום שמתועד אצלי אי פעם והכולסטרול הטוב עלה.

הבטחתי לעצמי שכאשר אגיע למשקל של 72 קילו, שכבר מזכיר את המשקל שלי כחייל, אני אתחיל להתאמן אחרי שלא הזזתי את עצמי 7 שנים. אז הגעתי ואז קרו כמה דברים –

קראתי את הפוסט הזה בבלוג של דעאל על השילוב שבין פליאו וקרוספיט, חבר בשם גל שנמצא חזק בקרוספיט אמר שיש בשכונה שלי את White-City ובטלוויזיה שידרו כתבה מאוד בעייתית בעיני שעסקה בין היתר בפליאו.

לכתבה התראיין נמרוד קבלה שהוא גם פליאוליתי וגם מאמן קרוספיט. בום!!!

מפה לשם לפני שבועיים התחלתי בצעדים קטנטנים וראשוניים של כניסה לעולם הקרוספיט האינסופי – למרות החלודה שלי ולפעמים גם חוסר הנוחות של עצמי בתוך עורי – נראה לי שזו תחילתה של ידידות מופלאה.

כמה שאני רוצה להגיע להישגים בזה…

לסיכום

אלה הן רק מסקנות ותובנות של חצי שנה בפליאו, שהן מבחינתי רק מסקנות ביניים. הנה חלק מתוצאות הביניים:

*17 קילו פחות בחצי שנה – שקלתי 89, היום אני שוקל 72.

*אני אוכל אוכל אמיתי ונהנה מאוד מהדרך ולא רק מהתוצאה.

*העפתי חצי ארון.

*אני מידה פחות בחולצה, 2 מידות פחות במכנסיים – נמרוד מבטיח שאגדל ומהסיבות הנכונות. אני מאמין לו.

*חזרתי ללכת לים.

ולסיום סיומת

בתחילת הפוסט סיפרתי שבעבר עבדתי בצינור בערוץ 10 (לרכלנים – היום אני עובד מאחורי הקלעים בארץ נהדרת).

עד היום יש אנשים שפונים אליי ברחוב ואומרים לי: “איך הטלוויזיה השמינה אותך” – אני מחייך אליהם אבל לעצמי אני אומר שזו לא הטלוויזיה אלא הדגנים, הקטניות, השמנים התעשייתיים, המזונות המעובדים והסוכרים.