סיכום הפליאולדת של אייל

היום סגרתי שנה לפליאו. אחרי כמה חודשים של מחשבה על זה, ואחרי שהשלמתי את הספר (המעולה) “הסוד הקדמוני” באתי להרצאה של דעאל בתל אביב ולמחרת התחלתי. 

המסע הזה, שלא ייגמר מבחינתי, עבר שלושה שלבים:

פליאו כ״דיאטה״: אני נאבק במשקל מאז שאני זוכר את עצמי. לא הר אדם, אבל היו הכרס, לחץ הדם והכבדות. גם היו הצלחות, אבל הן תמיד היו מהולות בסבל – והמעבר לפליאו הביא איתו ירידה מהירה מאד ללא סבל.
אני מרגיש כמו הפרסומות השקריות לדיאטה, אבל זה מה שהיה: אין רגע של רעב. שלושה חודשים אחרי כבר ירדתי מה שרציתי ולא פחות חשוב – ירדתי מהמקומות הנכונים. אחרי שכבר השלמתי עם הבטן כ״מבנה גוף״ שמחתי מאד להגיד לה שלום. ריבועים בגיל 45 זה לא משהו שחשבתי שאפשרי 😉

פליאו כסגנון חיים: ההצלחה של הפליאו בתזונה הובילה אותי לחפור עוד קצת ברכיבים האחרים של הספר. המעבר לנעליים יחפות (לא אלה עם הארבע האצבעות, אלא הנורמליות למראה) הגיע ואיתו גם הוויתור על ריצות ארוכות ודגש על קרדיו ותרגילי משקל גוף בעיקר (20 מתח וזו רק ההתחלה).
העיסוק בחומרי גלם באוכל הכניס אותי יותר למטבח והוציא אותי יותר לשוק.
היום שלי פעיל יותר ואיכותי יותר. 

פליאו כתפיסת עולם: פתאום אתה מבין שמערכות שלמות קיימות בשביל להחליט בשבילך. גרוע מכך, הן קיימות כדי לגרום לך לחשוב שאתה זה שמחליט. תעשיית המזון גייסה את המדע כדי למכר אותנו יותר לסוכר ופחמימות (ויש כמה סרטים תיעודיים מעולים על זה). תעשיית הסניקרס משכנעת אותך שלנוון את הרגל זה הכי נוח בעולם. תעשיית הפיננסים מפתה אותך ליטול עוד ועוד אשראים כדי להיות תלוי בהם. וזה עוד לפני שדיברתי על פוליטיקה וחברה…

הדרך היחידה להיות חופשי היא ללכת למקור. למקור של הרעיונות, למקור של חומרי הגלם, למקור של הטבע. זה הפליאו האמיתי בעיני. 

קראתי מאז “הסוד הקדמוני” את רוב הקלאסיקות של הפליאו ואני עוקב אחרי כל בלוג רציני שמוצא ואני חייב להגיד לך שהגרסה העברית שלהם לא פחות (אם לא יותר) טובה מהם. 

תודה!

אייל