“כל החיים שלי הייתי שמן”

כל החיים שלי הייתי שמן. לא מלא – שמן. חוץ משנתיים בהן עשיתי שעשיתי ניתוח טבעת: לקחתי שנה חופש, אכלתי מורעב מאוד והלכתי אינסוף. הרופא אז אמר לי שהרוב לא נהיים רזים מהניתוח אבל גם 15-20 קילו פחות זה טוב. כמה שהוא טעה. אחרי שנתיים הייתי באותו משקל ואחרי עוד כמה שנים הייתי כמה עשרות ק”ג יותר. 

בשלב כלשהו החלטתי להשלים עם המצב והתנחמתי בתיאוריה ש’לכל גוף יש את הנפח הטבעי שלו׳ וזה מה יש. להבין מה זה להיות שמן כל החיים זה בלתי אפשרי למי שלא היה כזה. זה לפחד שהכסא ׳כתר׳ יקרוס וישבר. להיות בהיכון לכל ׳צרה׳ שלא תבוא. לקנות בגדים זו משימה לא פשוטה ותודה לרשת mlmen שמאז שהם קיימים זה קל יותר ומגוון יותר (אבל עדיין מתסכל ויקר). ומה קורה כשמגיעים גם שם לקצה סקאלת המידות? התסכול החל חונק אותי מכל עבר. 

לפני שנתיים בשמירה בשער היישוב ראיתי תמונה שלדעאל (אותו אני מכיר מילדו) מרוחה במוסף ‘ישראל היום’. קראתי את הכתבה ואני זוכר שחשבתי לעצמי: “עוד קבוצה של ׳מיוחדים׳ שמשעמם להם ושמבשלים על מדורה. מה עכשיו האדם הקדמון”…

לפני כשנה, בשבת אחר הצהריים, דיברנו עם גיסי על כמה חברים שלו שאוכלים פליאו ושהוא גם משתדל לצמצם בפחמימות ולהדר בבשר. פתאום עלתה לי המחשבה שזה נשמע מתאים. כבר בצאת השבת התחלתי לקרא באתרים למה אני מכניס את עצמי. למחרת כבר קניתי 2 עותקים של “הסוד הקדמוני” לי ולגיסי. בלעתי את ההסבר על התזונה ואת הפרקטיקה בדילוג קל מעל הקרוספיט – ספורט זה (בינתיים) לא בשבילי.

הכל ישב לי בול. הרגשתי שסוף סוף יש איזה כיוון של משהו שאולי סוף-סוף מתאים לי. אז התחלתי. מי ידע בכלל על “אתגר”. 

לאט-לאט, באדיקות רבה, המשכתי. הולך לפי ההוראות, מנסה להתאים ליכולות שלי ולאורח חיים שלי. בהתחלה אכלתי גם מעט פירות כדי להתרגל לפחות מתוק. התנסיתי בבישול חלקי פנים כמו ריאות, לב בקר ועוד כל מני הפתעות שמצאתי בסופר. 

בהדרגה התחלתי להרגיש טוב. בעיקר הרגשתי שליטה על החיים שלי – אחריות שמלווה אותי ומסייעת לי לעשות את הדבר הגדול ביותר שאני עושה לי ולמשפחתי.

במשקל שהייתי לקח ההההההמון זמן עד שהסביבה הרגישה את השינוי. חודשים רבים שהבחוץ מתרגם את מה שהפנים שלך כבר מרגיש לגמרי: קל, קליל, כאילו רזה. ירדתי המון. כמה? אני לא באמת יודע. אבל כנראה כמה עשרות קילוגרמים (לפי הבגדים). צריך גם להזכיר את בדיקות הדם המעולות. אחרי כמעט שנה בפליאו תפקודי הכבד עברו ממחוץ לסקאלה למרכז הסקאלה.

בהתחלה המטרה הייתה להפטר מהקילוגרמים העודפים ואז לחזור לגלידות האהובות ולכל מנעמי העולם בתוך המסגרת הקדמונית שכל כך יושבת עליי בול. לאט-לאט התאקלם אצלי העניין: המטרה היא לא לרזות אלא לחיות בריא וטוב עם הגוף שלך, ויותר מזה – עם עצמך. ולכן זה לא חשוב כמה ומתי ירדו עשרות הק”ג. בנוסף, אי אכילת ׳הסוכר הטוב והמטיב׳ הורידה לי את הכמיהה לאוכל שמרגיש לי לא בריא. אני מוצא את עצמי חושב ׳למה זה טוב?׳

ב”סוד הקדמוני” דעאל מתאר את השינוי הרגשי והאישי שהפליאו עשה לו. ובהפתעה רבה התחלתי פתאום גם להרגיש כוחות של עוצמה ו״אני יכול״ – כוחות שהיו שם והלכו ונעלמו עם השנים ועכשיו, בדיוק כשצריך אותם, הם שבים בגדול וברעננות. אני יכול להרים פרויקטים, לעבור דירה מהיום למחר, או ללכת לטיול ולא לקרוס לשבוע מהמאמץ.

המשפחה שלי נהנית מהפליאו שלי – בשר טעים לצד ירקות ופירות מגוונים (והרבה). הילדים התרגלו שכל השמנים התעשייתיים יצאו מהבית כמעט לחלוטין, פסטות כמעט ואין, וממתקים, חטיפים, ופלים, עוגיות ועוגות יש בדרך כלל רק לשבת וגם אז במידה. אני מקווה ומאמין שבהמשך כולנו נהיה יותר קדמוניים.

בזמן האחרון הירידה במשקל כאילו נעצרה. בהתחלה זה הלחיץ אותי – חפרתי בפייסבוק ובאתרים, ועכשיו אני לומד להיות בסדר עם זה. אני יודע שאפשר לנסות לרדת מהשמנת בקפה וגבינות בכלל ולהוסיף הרבה ספורט. אבל עכשיו זה לא מתאים לי. ככה, כמו שאני עכשיו, זה הכי טוב. זה יקרה. עוד חצי שנה, עוד שנה – בדרך שלי בקצב שלי.

נרי