מתן שגיא

רוב חיי הייתי אדם פעיל. מכתה ג’ עד לכתה י’ שיחקתי במקביל גם בקבוצת כדורסל וגם בכדורגל, כל תקופת החטיבה-תיכון שיחקתי בייסבול, בכתה י”א הצטרפתי לקבוצת “כושר קרבי” ובצבא התגייסתי לקרבי. ועם זאת, בשלהי החטיבה התחלתי להיות מעט שמנמן – ובדיעבד, ואמי היקרה מכה על חטא – לא מעט בגלל האוכל שנכנס הביתה בתקופה הזאת (ושלא יהיה ספק, אמא היא הבשלנית מספר 1 בארץ, רק שבתקופות של עומס בעבודה באמצע השבוע פסטה ושניצלים קפואים היו הפתרון, ובשבתות בבוקר היו לא אחת ג’חנונים ושאר בצקים). 

מההשמנה הזאת לא נפתרתי עד לשנה האחרונה, כעשור וחצי. בזמן הזה עשיתי הכל כדי לנסות לפתור את זה – נרשמתי לחדר כושר, התאמנתי חודשיים והתמדתי, הפסקתי, אחרי שנה חזרתי שוב, התמדתי חודשיים וחוזר חלילה. יצאתי מלא מוטיבציה לריצות של חצי שעה ושעה, הייתי מבסוט, ושלושה שבועות אחרי תמיד צץ משהו שעצר את ההמשכיות, אחרי חצי שנה הריצות חזרו ואחרי חודש שוב נפסקו, וחוזר חלילה. 

הלכתי לדיאטנית קלינית! אשה נפלאה, נחמדה ושבאמת הייתה עם כוונות טובות – אבל עם לחם קל, פסטרמה דלת שומן וחזה עוף אפשר ללכת למכולת לשלושה חודשים, גג חצי שנה. הגעתי למשקל שיא של 116 ק”ג (לפחות לפי התיעוד הרשמי, להישקל על בסיס קבוע לא היה לי רצון), ואחרי מספר חודשים השלתי מספר נאה של קילוגרמים עד לסביב ה-100 ק”ג. אבל פה זה נעצר, שוב. ואי אפשר להגיד שלא היה רצון, ואיש ביישן אני לא – אבל הכלים לא היו נכונים בשום שלב, ותחושת ההשלמה עם זה שאני אהיה שמן להמשך חיי הייתה חרוטה עמוק בפנים.

ואז פגשתי חבר שלא התראתי איתו מספר חודשים, והוא מאדם מעט עגלגל התיישר כמו סרגל. דיברנו, פטפטנו והוא חשף אותי לפליאו. כמו כל ישראלי טוב קודם כל פקפקתי וחשבתי לעצמי שזה עוד דיאטת פלא חסרת תכלית, אבל בשלב מסויים אמרתי לעצמי “למה לא, בגג עוד נסיון תזונתי כושל”. קראתי קצת חומר, שאלתי הרבה שאלות מכווינות והתחלתי לרוץ (מילולית… ריצה-ריצה כבר הבנו שלא תופס). 

הפליאו שלי בהתחלה לא היה באמת פליאו, וזה בגלל חוסר בידע. אבל לאט לאט התאפסתי, הגוף התאפס והתוצאות לא איחרו לבוא. מה שהיה נהדר זה שברגע שאתה לומד להקשיב לגוף, אתה שם לב יותר לטעמים, אתה שם לב לאיזה אוכל עושה לך טוב ואיזה עושה לך רע ואתה יותר מהכל מרגיש טוב עם הגוף. הקפדתי על שינה טובה יותר, קראתי עוד קצת חומר העשרה ונהנתי מהתהליך.

בשלב מסויים החלטתי לתעד את האוכל שאני מכין והעלתי אלבום לפייסבוק של האוכל, דבר שהיה מועיל כי בדיעבד הוא בעיקר מנע מאנשים לחשוב שיש לי בעיות אכילה – ויותר מהכל גם לחלקם לחשוב ש-“אולי יש משהו בזה”. 

הבאתי מהבית משקולות קלות יחסית, שעם הזמן השתדרגו בכאלו יותר רציניות, והגעתי למצב שאני מתאמן בבית מתי שבא לי, כמה שבא לי, ובלי הצורך ללכת לחדר כושר ולחפש התמדה על חשבון הזמן הפנוי. לפעמים אני מתאמן 5 פעמים בשבוע, לפעמים פעם אחת – וזה היופי שבדבר, ככה אני מתמיד כבר למעלה משנה, ועמוק בפנים אני יודע שזה יחזיק גם לעתיד.

אחרי שנה וחודש בתזונה הנתונים די חותכים – בדיקות הדם שלי התנרמלו, ומאדם עם סיכון בינוני למחלה לבבית (יחס טריגליצרדים/HDL) אני עמוק בתוך הנורמה החיובית. המידות? לצערי לא מדדתי היקפים, אבל –XXL  הפך ל-M (ובראש עבר לי – מה מדיום? אני 1.80 מ’ ורחב! לא דמיינתי שאני טכנית יכול להיות במידה הזאת), ואפילו לאחרונה נפל לי האסימון שירדתי 9-10 מידות במכנסיים. המשקל הנוכחי (74) הוא בונוס, אולי סוג של דובדבן מנטלי – אבל בטח לא העיקר. מה שבטוח – חנויות הבגדים ודוכני תרומות הבגדים הרוויחו עליי יפה בשנה האחרונה, ואני שמחתי מכל רגע.