פרוקטוז: מסוכן יותר מאלכוהול

אם מסתכלים על המשקל הממוצע של אנשים ועל כמות האוכל שאוכלים אנשים בעולם, ניתן לראות שאנחנו אוכלים יותר ויותר בשנים האחרונות. מדברים על מגפה של השמנה בקרב מבוגרים וילדים ואפילו על מגפה של השמנה בקרב תינוקות בני 6 חודשים!!!
אף אחד אינו בוחר להיות שמן, במיוחד לא ילדים.
מדוע, אם כן, אנשים אוכלים יותר היום מאשר אכלו לפני 20 שנה?
האם רק בזכות “השפע” שיש מסביבנו? והרי גם קודם לא היו מחסורים משמעותיים ביותר במזון במרבית חלקי העולם (מלבד תקופות של מלחמות).
האם יכול להיות שהאשם הוא בהמלצות תזונתיות שאינן נכונות שעל פיהן חיים ומתנהלים אנשים בעולם כולו?
מה הקשר בין צורת האכילה של היום לבין עבודתו, או אי עבודתו, של הורמון השובע לפטין? מדוע אנחנו ממשיכים לאכול עוד ועוד והגוף לא מבין ששבענו כבר מזמן ולא עוצר אותנו?

מה נשתנה ב-30 השנים האחרונות מהבחינה התזונתית?

שיקולים פוליטיים בארה”ב של שנות השבעים הובילו להוזלתו של המזון על מנת שזה לא ישפיע על דעתו של הבוחר ביום הדין. בתהליך הזה של הוזלת המזון הוא הפך למעובד יותר ויותר והקשר בינו לבין מקורו הלך והתרחק. הומצאו “מזונות חדשים” כמו סירופ תירס עתיר סוכר (HFCS- high fructose corn syrup) שמצאו את דרכם למרבית המזונות הנצרכים כיום ע”י אנשים ברחבי העולם. חומרים אלה מצויים במזונות כמו מאפים, ממרחים, מטבלים, לחמים, חטיפים, משקאות ממותקים למיניהם ועוד.

בתחילת המאה הקודמת, בטרם עידן עיבוד המזון, עמדה צריכת הפרוקטוז בארה”ב על כ-15 גרם ליום, בעיקר ממקור של פירות וירקות.
צריכת הגלוקוז תמיד הייתה כפולה ונותרה כך.

לפני מלחמה”ע ה-2 עלתה צריכת הפרוקטוז מעט ל-16-24 גרם ליום.
כאשר נכנס ה-HFCS לשוק ב-1975 הוכפלה צריכת הפרוקטוז לכ-37 גרם ליום.
ב-1994 היא עמדה על 55 גרם ליום.

כיום עומדת צריכת הפרוקטוז ליום על כ-73 גרם ליום. כאשר כ-25% מאוכלוסיית המבוגרים צורכים לפחות 15% מהקלוריות שלהם מפרוקטוז בכל יום!

כך שאנשים היום בהחלט אוכלים הרבה יותר. הרבה יותר פחמימות וסוכר בכל יום!

רבות מאותן קלוריות עודפות מגיעות מצריכה מוגברת של משקאות ממותקים למיניהם, כאשר גודל הכמות הממוצעת למשקה הולכת ועולה בהתאמה להשמנה ההולכת וגדלה של אוכלוסיית העולם.

מעניין לראות שגם בתרבויות בהן לא צרכו כלל פחמימות ופרוקטוז (יפן, איטליה, תאילנד, צרפת ועוד) ולכן לא היו בעיות בריאות כמו אלה המוכרות במערב, מרגע שנחת שם המזון המערבי הסטנדרטי עלתה באורח פלא צריכת הסוכר והתלוו אליה יד ביד מחלות “השפע” למיניהן.

למה פחמימות?

בתחילת שנות ה-80′ פורסם מחקר “שבע הארצות” המפורסם של אנסל קיז Ancel Keys ובו הוא הראה קשר מובהק בין צריכת שומנים לבין עליית כולסטרול בדם, כשהכולסטרול היה סמן מוכר לפיתוח של בעיות לב וכלי דם.

עולם התזונה והרפואה אימץ לחיקו את תוצאות המחקר הזה בידיים רחבות וכך התחילה להתפתח תעשיית ה”מופחת שומן” וה”דיאט” למיניהם, שהרי הייתה פה בשורה אמיתית עבור מיליוני אנשים שסבלו מבעיות של לב וכלי דם. אם אלה יפחיתו את צריכת השומן שלהם, הם יוכלו לשנות לחלוטין את מצב בריאותם.

אולם בהסתכלות מעמיקה יותר על אותו מחקר מפורסם מתגלים לא מעט ליקויים בפרסום תוצאות המחקר ובפרשנויות שניתנו לו. כמו זה שהוא לקח בחשבון רק 7 ארצות, בעוד הוא בחן כ-20, אם כי התוצאות בארצות האחרות לא התאימו לטענה המרכזית שלו, כך שהוא כנראה העדיף שלא להתייחס אליהן. או העובדה שהוא לא ערך בדיקה תואמת גם לגבי הסוכרים ורק לגבי השומנים ובכך חרץ את גורלם של מיליוני אנשים ברחבי העולם לקיים ניסוי תזונתי ארוך שנים.

ועובדה שאינה ניתנת לערעור היא כי במשך 30 השנים האחרונות העולם אכן אימץ תזונה דלת שומן וראו, הפלא ופלא, בעיות הלב וכלי הדם לא נעלמו מן העולם. ההיפך הוא הנכון – הן המשיכו להתרבות. כמובן גם בעיות ההשמנה, הסוכר, הכבד והסינדרום המטבולי – כל מחלות עידן השפע, העידן המודרני.

כאשר אנחנו מסתכלים על נתונים מחקריים עדכניים ניתן לראות כי הגורמים האמיתיים לכל המחלות הללו הם פחמימות וסוכר.

התפריט דל השומן, הפך להיות גם תפריט עתיר פחמימות ומכאן מגיעות גם הקלוריות העודפות שאנשים מקבלים היום לעומת מה שקבלו לפני 30 שנה, מהפחמימות.

ה-HFCS הוא, כאמור, חומר חדש יחסית שמקורו ביפן. הוא מתוק יותר מסוכר לבן ולכן ההיגיון אומר שאפשר יהיה להשתמש בפחות ממנו, כאשר מה שקורה בפועל הוא שמשתמשים בו יותר. כנראה כי הוא גם זול יותר… הוא משווק כחומר בריא יחסית, מאחר והוא מופק ממקור “טבעי”, אולם בפועל מדובר על חומר מזיק שהוא ממש רעל.

כאשר הוסכם על מומחים שיש לעבור לתזונה דלת שומן נוצר כורח לייצר מזונות דלי שומן עבור אלה שאינם אוכלים מזונות ביתיים על בסיס יומיומי קבוע. אולם מזונות שכאלה אינם כה טעימים, אלא אם כן יוסיפו להם… סוכר. וכך קרה שה-HFCS הגיע כמעט לכל מזון ומזון הנצרך ע”י אדם ממוצע בעולם המערבי.

באורח דומה הוצאו גם הסיבים מהמזון, כי מזון עתיר סיבים הוא קשה יותר לבישול, לעיבוד ולשינוע עפ”י הסטנדרטים של תעשיית המזון המהיר המעוניינת בכך שאנשים יאכלו מהר, ישבעו מהר ויפתחו רעב שוב… מהר.

מה ההבדל בין פרוקטוז לגלוקוז בגוף?

גלוקוז הוא מטבע אנרגיה בסיסי בגוף. כל תא ותא בגוף יכול לעבד גלוקוז ולהשתמש בו לצרכיו.

פרוקטוז אינו מתעכל באופן דומה, הוא אינו משתמש בהורמון האינסולין בתהליך עיכולו בגוף ורק הכבד יכול לעבד אותו. אולם עיכול הפרוקטוז בכבד שונה לחלוטין מזה של גלוקוז והטענה היא שחשיפה כרונית לפרוקטוז מקדמת את הסינדרום המטבולי ותוצאותיו: השמנה, סוכרת מסוג 2, לחץ דם גבוה, שומנים בדם ובעיות לב וכלי דם.

פרוקטוז גם אינו מדכא את “הורמון הרעב” גרלין, מה שיכול להסביר למה ילד ששתה בקבוק משקה קל (עתיר פרוקטוז) יכול לאכול לאחר מכן ארוחה שלמה מבלי שהגוף שלו מבין שהוא כבר קבל כמות גדולה של קלוריות.

בתהליך הטבעי של עיכול הגלוקוז, רק כאשר יש לנו יותר מדי ממנו, הוא ייהפך לשומן בכבד ובמקביל ישתחרר הורמון הלפטין שיאותת למוח להפסיק לאכול, כי הוא עסוק עכשיו בעיכול ועיבוד.
תהליך עיכול הפרוקטוז בכבד דומה מאד לתהליך עיכולו של אלכוהול, שיוצר כחלק מתוצרי הלוואי של התהליך מוצרי פסולת כמו חומצה אורית התורמת לגאוט וליתר לחץ דם. יש גם הגברת יצירת שומן מהפרוקטוז, לעומת מצב בו רק עודפי הגלוקוז יהפכו לשומן.

יותר ויותר קלוריות מפרוקטוז ייהפכו לשומנים בגוף, כך שהגוף בסופו של דבר ייצור ממנו יותר שומן מאשר פחמימה שיש לה פעילות מטבולית חשובה בגוף (כמו גלוקוז). אנחנו משמינים מפרוקטוז!

נוצרים מצבים של תנגודת אינסולין בכבד המוביל לסכרת סוג 2 ושל צהבת לא אלכוהולית וכבד שומני. אלה יוצרים מעגל קסמים של תחושה מסולפת במוח ובגוף של רעב, כך שיש כאילו צורך לאכול עוד ועוד, כשה”עוד” הזה הוא בדרך כלל עוד פחמימות וסוכרים. כל זה תורם להמשך התהליך ההרסני מייצר המחלות הזה.

הצריכה העודפת מובילה למחלות

על צריכת אלכוהול יש חוקים והגבלות. יש בדיקות לצריכה מוגזמת של אלכוהול והסכמות לגבי גיל המשתמש והמקום המתאים לצריכת אלכוהול, כמו גם הגבלות הקשורות בעבודה, נהיגה ועוד.

לעומת זאת, על צריכת פרוקטוז אין כל הגבלה, על אף שתהליך העיכול והעיבוד שלהם בגוף דומים להפליא. גם התוצאות דומות ובאות לידי ביטוי ביתר לחץ דם, בעיות לב וכלי דם, שומנים בדם, דלקת בלבלב, השמנה, בעיות כבד, תנגודת אינסולין, הסתגלות לצריכה (שלב אחד לפני התמכרות).

פרוקטוז הוא, אם כן, חומר רעיל בדומה מאד לאלכוהול.

איך זה יכול להיות שזה המצב? איך מאפשרים צריכה חופשית של החומר הזה לכל תינוק (תרכובות מזון לתינוקות מכילות עד 50% סוכר בצורותיו השונות), ילד, מתבגר ומבוגר? והרי אנחנו יודעים היום שככל שתהיה חשיפה מוקדמת יותר לסוכר לסוגיו, יהיו לכך השלכות לגבי המשך צריכתו בהמשך החיים. יתרה מזאת, אישה הרה הצורכת תזונה עתירת סוכר עשויה לגרום לשינויים בעובר עוד בטרם נולד!

ההמלצות שמיישם ד”ר לוסטיג עם ילדים ומתבגרים:

• יש להפסיק את צריכת כל המשקאות הממותקים ולעבור למים בלבד.
• יש לאכול פחמימות עם סיבים בלבד (פחמימות מלאות).
• יש לחכות לפחות 20 דקות עד לרגע בו לוקחים מנה שנייה.
• יש להחליף כל דקת מסך בדקת פעילות.

פעילות גופנית חשובה, לא כי היא שורפת קלוריות, אלא כי היא משפרת את ניצול האינסולין ע”י השרירים. כי היא מפחיתה סטרס ובכך משפיעה גם על האכילה וכי היא מאפשרת עיבוד יעיל יותר של המזון עוד בטרם זה הפך לשומן ולחומרים מזיקים.

כך שפעילות גופנית צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומובנית בתוך סדר היום שלנו.

בנוסף, יחד עם העלייה בצריכת מזון מעובד, חלה גם ירידה משמעותית בצריכת הסיבים, מ100–300 גרם סיבים ליום לפני עיבוד המזון, ל-12 גרם ביום בימינו.

הסיבים חשובים, כי בהתחשב בכך שהפרוקטוז הוא חומר רעיל, הרי שהטבע ארז אותו בעטיפה נאה ביחד עם הסיבים. משום כך אכילת פירות אינו בעייתית מבחינת צריכת הפרוקטוז – הטבע דאג לנו להגנה מתאימה, ובתוך כך אנחנו מקבלים גם רכיבים מזון חיוניים, כמו ויטמינים ומינרלים למיניהם.

הסיבים גם מגבירים את תחושת השובע ומדכאים את פעילות האינסולין במקום לעורר אותו (שהרי פרוקטוז, כזכור, אינו מצריך אינסולין לתהליך העיכול שלו).

בשורה התחתונה…

פרוקטוז הוא פחמימה, אולם מעובד בגוף כמו שומן.

פרוקטוז הוא רעלן כרוני המעובד בכבד בלבד ועובד באותו מנגנון ובאותו האופן כמו אלכוהול.

הוא נחשב לרעלן כרוני כי השפעתו אינה מופיעה לאחר צריכה חד פעמית, אלא לאחר 1000 פעמים בהן נצרך, כשהנזק מצטבר ומערכות הגוף קורסות מהעומס.

ההנחה המקובלת כי כל קלוריה זהה לרעותה אינה נכונה והסבר זה בא להראות איך קלוריה של פרוקטוז אינה זהה כלל לקלוריה של גלוקוז. ההשלכות שלה על הגוף ועל צבירת המשקל בו הן שונות לחלוטין ולכן איננו בהכרח מה שאנחנו אוכלים, אלא אנחנו יותר מה שאנחנו עושים עם המזון שאנחנו אוכלים.