איך להפוך ללקט-צייד בשלושה ימים

הדלקת אש

מאת: דעאל שלו, מתוך הבלוג “מר קדמוני

אני יושב ללא תנועה כבר עשרים דקות והגוף מרגיש נוקשה וקפוא.
אני יושב על האדמה הקרה מתחת לעץ אלון גדול, גבי נשען על סלע. לשמאלי שיח נמוך. את רגלי מכסה אדרת מעור עיזים.
היה קר ושקט כמו שרק יער יכול להיות קר ושקט לפנות בוקר של תחילת החורף. היום עדיין לא התעורר ורק אור אפור חיוור החל להסתנן לאטו בין העצים.
והנה, עשרים מטרים מולי מציץ תן זהוב מבין האורנים. יוצא מהעצים והולך בדיוק לכיווני.
אני שוקע אל תוך הסלע, מצמצם את העיניים ועוצר את הנשימה. אני חלק מהטבע. אני חלק היער. התן לא יראה אותי.
התן מתקדם בקו ישר, נעצר לרגע חמישה מטרים מולי ומסתכל שמאלה וימינה ואז מביט ישירות עלי.
הוא לא רואה אותי.
הוא בוחר להמשיך לכיוון שלי בדיוק.
רק כשהוא במרחק נגיעת יד ממש, הוא פתאום קולט את האדם שיושב מטר וחצי ממנו, אותי, ומזנק במקום כמו חתול, מרוב תדהמה ופחד.
הוא מדלג חזרה אל השביל בריצה קלה. עוצר להתבונן בי ממרחק בטוח, ומסתלק בטפיפה קלה, מאוכזב מעצמו.

זה היה בבוקרו של היום השלישי בסדנה של בני אדמה. השעה היתה 05:30 בבוקר ואני הייתי ער והרגשתי חי כמו שרק תן זהוב יכול להרגיש בבוקרו של יום חורפי יפה.
את מיכה חנונה, המייסד של בני אדמה, והדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ לאינדיאני אמיתי, הכרתי לפני שנה, במסגרת ההכנות לכנס הפליאו הראשון למדע וקהילה. רק שתדעו, מיכה הוא הדבר האמיתי.

אז איך היה?

נתחיל מהשורה התחתונה: קורס המבוא של בני אדמה הוא נגיעה בדבר האמיתי. לא במיכה עצמו כמובן, אלא ברעיונות ובתפיסות, ובתחושות ומעט במיומנויות שמיכה אגר ולמד ומעביר עכשיו הלאה. אלו היו שלושה ימים ביערות בית שמש. בלי טלפון, בלי שעון, בלי צריך ובלי אבל. במקום לעבור על כל הדברים שעשינו בסדנה, אני בוחר כאן רק כמה דברים עליהם ארחיב מעט. וגם כל השאר היה נהדר, אבל את זה כבר תצטרכו לגלות בעצמכם.

השקט והתודעה

להשתתף בסדנה של בני אדמה פירושה להתחבר אל הטבע, ואת הציניות יש להשאיר בבית או בתיק. מיכה מספר סיפורים על אידיאני זקן בשם זאב מתבודד ועל אחד בשם טום ועל מה שאפשר ואי אפשר לעשות כשמתחברים אל הטבע. אחד הדברים שמיכה לא קורא להם בשם אבל הם בהחלט נוכחים ונמצאים הוא mindfullness היינו היכולת של המוח שלנו להפסיק לעבד ולהתמקד במשימות אלא פשוט לקלוט את המציאות שסביבנו באופן מלא. זהו סוג של מדיטציה, ואני מצטער מראש אם המילים הללו מפחידות חלק מהקוראים וגורמות לכם לגחך או לעבור הלאה.

כדי להשיג mindfullness עם הטבע תרגלנו יחד ולחוד. אנו הרי תמיד מתמקדים: בטלוויזיה, בנהיגה, במטלה הבאה, במייל האחרון. כדי לנסות ולתרגל מיינדפולנס אפשר להושיט ידיים לפנים ולהתבונן על השטח שביניהן. לאט לאט להרחיק את הידיים לצדדים (כדאי להזיז את האצבעות כדי שהידיים לא ילכו לאיבוד) ועדיין לראות את כל התמונה על פני כל המרחב, אך לא את הפרטים.

למשל, תנועה. למשל, תבניות של אור וצל ועוד. באופן דומה אפשר לתרגל את הרחבת השמיעה. להתחיל מהתמקדות בציפור או מישהו מדבר ולאט לאט להאזין לכל הסובב אותנו ולא לשום צליל ספציפי. וכך גם בריחות. וכך גם בתחושות הפיזיות: האדמה שתחת הרגליים, הרוח שעל הפנים, המתח של הבגדים על הגוף. ואז לתרגל את הכל יחד. לשבת בשקט ולנסות להרחיב את התמונה, את השמיעה, את התחושתיות. וכשהמוח מתמלא אינפורמציה מהטבע ומהווה אין לו פנאי (או כח עיבוד) להיות מוטרד במחשבות או תכנונים או דאגות. אתה פשוט שם, מוצף בטבע

מתוך עשרים דקות תרגול הצלחתי למשך דקה אחת קטנה לחוות את השקט שאחרי הסערה, את השלווה שבאה כשהמוח שלנו מפסיק להיות מודע לעצמו ובמקום זאת, הופך להיות מודע לסביבתו. דקה ששווה את כל שלושת הימים, אם שאלתם אותי. זו שיטת מדיטציה יעילה ופשוטה ורק תרגול רציף שלה יאפשר לעבור מדקה פה ושם לעשר דקות ואפילו לחצי שעה.
מדיטציה, אני הולך לתת לך בראש בשנה הקרובה.

עמוד האש

כדי לשרוד בטבע אנו חייבים אש. האש היא ידידתו הקדומה של האדם והשליטה בה הבטיחה לנו חום והגנה, יצירת כלים והדיפת אויבים, אור ומחסה ממזג האוויר. העולם המודרני הרחיק מאיתנו את הצורך ליצור אש ואנו פשוט מדליקים אותה עם המצת האלקטרוני בכיריים או במקרה הקשה יותר, בשטח, עם חפיסת גפרורים. ועדיין, הדלקת אש לאדם הערום ביער היא קסם של ממש. זה נשמע אולי פשוט, אבל יש בזה משהו עמוק ומרגש, ואף אחד מתריסר האנשים שהיו איתי בסדנה, לא נותר אדיש.

לקחנו גרזנים, לקחנו סכיני גילוף, לקחנו משורים ויצאנו לשטח להדליק אש. מאפס.

העיקרון נשמע פשוט, הרי שמענו זאת כבר בגן: כדי להדליק אש יש לחכך עץ בעץ ואז לאט ובזהירות, לקחת את הגחל החם שנוצר, לשים במרכז צרור קש עטוף מחטים, והופל’ה יש אש. במציאות, העניין קשה הרבה יותר. בבקשה, תנסו. הסיכוי שתצליחו הוא זעום. כי הדרך עדינה ודורשת ניסיון וחכמה ורגישות וידע. ואת זה מיכה העביר לנו בסבלנות ואהבה אין קץ.

כשהצלחנו להדליק אש הפרצופים שלנו  היו של אושר מוחלט ואחד המשתתפים, אוחז זמורה בוערת בידיו, בירך בכוונה גדולה ובחיוך ענק “ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, בורא מאורי האש”.

בראנו אש. וזו תחושה מעצימה וראשונית לחלוטין.

אבן הראשה

אם אצטט את עצמי מהספר שלי (סורי), הרי שהאבן היא ידידתו הראשונה של האדם. היא אמנם אינה מכשכשת בזנב אך היא בויתה מאות אלפי שנים לפני הכלב. האבן היא ראשית הטכנולוגיה. היא זו שאפשרה לנו לעשות כלי יד ומקבות כדי להגיע אל מוח העצם הנחשק, היא אפשרה לנו להכין כלים וחודים כדי לצוד, להכין חיצים וחניתות ולפשוט עורות. ממנה הכנו גרזינים וכרתנו עצים ובנינו מחסות, חתכנו מלבושים ועיצבנו כלים. ובאופן מרתק, האבנים נותרו אותן אבנים והמומחיות כדי לסתתן נותרה אותה המומחיות. לקחת גוש צור ובכמה מכות מהירות לחלץ ממנו חודים וסכינים הוא דבר מדהים וכבר אמרו חכמים ממני שאין יפה מאשר לראות אומן בשעה שהוא עוסק באומנותו. לראות את מיכה מכה באבן ומפלח אותה בקלות ללהבים ולחודים, הוא מסוג הדברים הללו. וכשאתה מנסה זאת בעצמך, קשה שלא לראות לנגד עיניך את ראשית ההתפתחות האנושית. כיצד לקח הקוף הקדמון אבן והקיש בה על אבן אחרת והיה מרוצה מהתוצאה. ממש כמוני לפני כמה ימים, ופחות או יותר באותה רמת מומחיות.

חכמת הבראשית של הטכנולוגיה היא סיתות האבנים והצעד הראשון במסע הטכנולוגי שהעיף אותנו לירח.

הגשש החיוור

הייתי בשבוע השני של טירונות שריון והרס”פ הוריד אותנו לשטח. ירד מהשביל והצביע על עקבות נעליים שנותרו בחול המדברי. “עקבה של מה זה?” שאל בקול גדול.
אחרי שאיש לא ענה, הוא חייך ואמר בטון של רס”פ יודע כל “עקבה של פטורניק! אלו לא נעליים צבאיות”.

בזה הסתכמה ההשכלה שלי בגששות ובהליכה אחר עקבות אבל כעת היתה לי חוויה מתקנת. לא הייתי נדרש לזה במיוחד אלמלא מיכה גרם לי להתחבר, גם לזה, מחדש. כי להבדיל מכל מה שאתם מדמיינים על גששות (“זה עקבה של דורבן וזו של נמייה”), מיכה מלמד גששות לגמרי אחרת. אנו עוצרים ליד עקבה ורק שואלים שאלות. מדוע היא דווקא כאן. איזה גודל של בעל חיים נראה לנו שהיא נושאת? האם זו עקבה קדמית או אחורית? האם אנו רואים בה שערות או ציפורניים? כמה אצבעות יש כאן? ועוד. ומיכה אינו מספק תשובות וגם כשממשיכים הלאה, לעקבה הבאה, איננו “פותרים את החידה” קודם לכן. שיטת הלימוד בה הוא מאמין היא שהתלמיד צריך לרצות ואז המורה יבוא. אם המורה יעניק את התשובות לתלמיד האדיש, הן יחליקו על אוזניו ולא יישארו ביניהן. אז תרגלנו קצת עקבות בעלי חיים ולאחר מכן עקבנו אחר עקבותיו של מיכה בשדה חרוש, וראינו את ההבדל בין הליכה לריצה ובין אבן שיצאה ממקומה לענף שנשבר. לקחנו מקל וסימנו עליו חריצים למדידת אורך הצעד וגודל כף הרגל ו”האפליקציה של הטבע” הראתה לנו את הכיוון ואת המרחק. היה מספיק קל כדי שנצליח ומספיק קשה כדי שנתאמץ.

דומני שגששות אינה משהו שאשתמש בו אי פעם, אבל יש בה הרבה חכמה כדי לדעת להתבונן, להקשיב, לראות יותר מאשר העין נותנת לנו. זה מאתגר וזה ממחיש עד כמה התרחקנו מהטבע, וכמה, הו כמה עוד יש לנו ללמוד.

צבוע


לא יודע

עדיין לא יודע

לקטות

טיפ של אלופים: אם תשבו פעם מתחת לעץ חרוב, תוכלו לאסוף מתחתיתו מאות חרובים ישנים שנשרו בעונות הקודמות. הישנים ביותר כבר מתפרקים לגמרי, ורק זרעים כתומים נותרים מהם. את הזרעים הללו קל מאוד לאסוף, ואם תבשלו אותם בסיר חצי שעה -שעה תקבלו מעין חומוסים של חרוב, שיחד עם לימון, שמן זית וכוסברה, יתנו לכם יופי של סלט והמון קלוריות. טוב לדעת אם תרעבו פעם בשטח.

בעונה הנוכחית, של לפני גשמי החורף, קשה מאוד למצוא מזון בר לליקוט. אבל מצאנו לא רק זרעי חרוב וחרובים, גם קצת פירות אשחר, וקצת זרעי ינבוט, קצת גלעיני דומים, וגם את הפקעת העמילנית-מרירה של שעורת הבר. התחושה היא שיש שם מה לאכול בחוץ, אבל לו היינו רוצים לחיות שם, ולשגשג, היה עלינו גם לצוד. רק חיים אמיתיים בתנאי שדה ממחישים את החשיבות של הקלוריות, ושקלוריות קשה מאוד מאוד לקבל מזרעים של פירות בגודל כמה מילימטרים.

הלקטות גם ממחישה את העושר של הידע שהיה בעבר לכל אדם. אנו יודעים מי היה שקספיר ומה זה אפליקציות לאנדרואיד אבל אין לנו מושג אם הנבט הירוק הזה אכיל או לא, ומה יקרה אם נלעס בלוטי אלון. הידע הקדמוני הוא מקסים ואמיתי והלוואי והייתי יודע ממנו, ולו רק קצת יותר.

על העיוורון 

תרגלנו צעידה כמו אינדיאנים. בשקט, כאשר הרגל מרגישה את הקרקע לפני הצעד, והפנים מביטות לכל עבר אך לא למטה. עכשיו נעשה את זה יחפים. עכשיו בעיניים קשורות. ובלילה. היה זה תרגול מאתגר ומרתק. לצעוד בחשכה מוחלטת, ביער, יחפים, להישמר מעצים, שיחים וקוצים. לא ארחיב על כל התרגיל, אומר רק שללכת ביער במשך שעתיים וחצי בחשכה מוחלטת ויחפים, זה אתגר מנטלי, פיסי ותחושתי.
וכן, זה היה נהדר ומעשיר ומלמד.

אוכל ושינה 

ישנו תחת כיפת השמים, או יותר נכון, תחת צמרות האורנים. היה קר. אני שכבתי בשק השינה עם חולצה תרמית, חולצה קצרה, פליז קל, טייץ, מכנסיים, שמיכה, שק שינה, ופרוות עיזים שחיממה את כפות הרגליים. המעיל וכובע הצמר שימשו לי כרית. ישנתי עמוק והתנים ודורסי הלילה שרו לי במקהלה שיר ערש נוגה.

גם בגזרת האוכל לא התלוננתי. מיכה הביא ארגזים של מצרכים מצוינים: בלי סוף ירקות, שורשים ופירות, וגם אורז, שמן זית ותבלינים. אוכל צמחוני טרי ובריא, וכולנו בישלנו יחד על המדורה, ושטפנו כלים במים שדלינו מבאר, וסיפרנו סיפורים מסביב למדורה. אני הבאתי בנוסף מהבית גם כמה קופסאות של סרדינים בשמן זית וכמה חפיסות שוקולד מריר, והם נתנו לנו “בוסט” כך שלא חסרתי מאומה.

ומה עוד היה: קלענו חבלים של ממש מצמחים שקטפנו (חבל כזה שלא תצליחו לקרוע ושיוכל לשאת את משקלכם), למדנו לבנות מחסה ללילה מעצים וממחטי אורנים, למדנו על שפת הציפורים ועשינו תצפיות על קולן ושפתן כשהן קמות, כשהן אוכלות וכשהן מזהות טורף ומזיק. ערכנו תרגילי התבוננות, שמענו סיפורים והקשבנו לקולות. למדנו על הסתוות והסוואה, ייצרנו כלי עץ בשריפה, והרתחנו בהם מים, מים ששאבנו מבאר…

בעיקר, היתה לי הזדמנות נדירה לצאת ממרוץ החיים ולפסוע היישר אל העולם האמיתי שהתקיים כאן עד לא מזמן. עולם בו אנשים היו מיומנים ועצמאיים, חזקים ושורדים, נחושים ומסוגלים.
שלושה ימים הם רק טעימה. הם רק זעיר שבזעיר. הם רק העירו את הדוב.
מיכה אמר לי פעם שאצל כל אחד מאיתנו יש דוב ישן.

והדוב שלי התחיל עכשיו לנהום.

כמה פרטים טכניים:

קורס המבוא הבא מתוכנן כרגע למרץ. לרישום כאן או אצל מיכה בטלפון: 052-8119858
יתכן שיפתח גם קורס מבוא נוסף, מיוחד לחברי הקהילה, כתלות בכמות הנרשמים, אז אם זה נשמע לכם מעניין, אנא כיתבו לי. בנוסף, יש גם קורס שנתי של בני אדמה (מדובר ביומיים או שלושה, פעם בחודש, במשך שנה שלמה), אולם הקורס של השנה הזו כבר החל והוא מלא ובכל מקרה. קורס המבוא הוא חובה לפני הקורס השנתי. בסדר בסדר, החיים לפנינו.

תגובות

  Subscribe  
קבלת עדכונים על