קצת נוסטלגי, קצת עצוב: מה ניסו למכור לנו פה פעם?

הכרזות הישנות שפורסמו כאן בשנות ה-50′ וה-70′ נכנסו לפנטאון הכבוד הישראלי. כולם מכירים את הפרסומות של “אמה” הפונות לנשים בלבד, את אינספור המודעות לסיגריות או החרוזים המתאמצים. זה חמוד, זה נוסטלגי ואנחנו מסתכלים על זה בעיניים של היום בחיוך.

אז גם כרזות לאוכל היו באותם ימים, ולא מעט. המסרים היו או “זול” (מה לעשות, צנע) או “מהיר” – כשתקופת האינסטנט חגגה באותם ימים. ומה עוד חוזר ברוב הכרזות? “בריא” ו”מזין” – רק שהיום אנחנו יודעים שהמרגרינה הזולה של שנות ה-50′ לא בדיוק בריאה ושממרח שוקולד זה לא בדיוק מזין.

ריכזנו מרחבי הרשת (הודות לאורי אבן ולמאגר הבלתי נדלה הזה) כמה כרזות שחלקן עושות חשק לתלוש שערות וחלק היינו שמחים לראות היום:

אוכלים נכון ביישוב העברי, והגוף מבריא

פירמידת המזון של פעם

זוהי אחת הכרזות היותר מרשימות שאפשר בקלות להתגעגע אליהן. היא אמנם לא מושלמת, אבל יש בה בהחלט הרבה מאוד מהדברים הטובים שנעלמו מאז שנות השבעים תחת מכבש המדע הרע.

ראשית, היא יפה למדי, צבעונית ואינפורמטיבית. התחושה היא שמתייחסים לקורא ברצינות ולא “מערבבים אותו” עם ססמאות כלליות אלא כקורא מעמיק ורציני שמוכן להבין מה ההבדל בין כל משפחת ויטמינים ומהם המינרליים החשובים לנו, בשמותיהם המלאים. מתי לאחרונה ראיתם מודעה המקדמת ניאצין? או ריבופלאבין? אז כן, הציבור צריך ויכול להיות מודע יותר למזון שלו, והדרך היא לדבר נכון ובמדויק ולא לפחד ממילים ארוכות, אבל רק כשצריך.

גם התבוננות קרובה יותר על מרכיבי המזון בכל ויטמין מראה תמונה ברורה שהממסד אינו אומר כבר 40 שנה. כן, איכלו סטייק וכבד בקר כדי לקבל ברזל. כן, איכלו ביצים וסרדינים וגם תהיו בשמש כדי לקבל ויטמין D, ובכלל, דומה כי הכרזה כולה משופעת אך ורק באוכל אמיתי, למעט מרגרינה (אבל גם חמאה) שנחשבה אז למושיע העולמי ובוודאי בסביבת הצנע והחוסר של העבר. אין כאן מליון לחמים, פסטות, חטיפי בריאות, ומשקאות אנרגיה. יש כאן אוכל אמיתי והגיון פשוט. געגועים לעבר.

לאן נעלמה האגודה להדרכה בריאותית בישראל?

כוכבת הבריאות – המרגרינה

בעולם בו המדינה נלחמה על קיומה ועצמאותה הכלכלית, המרגרינה היתה הגביע הקדוש. היא איפשרה להפחית את מחירי המזון, היא האריכה את זמן המדף, היא שיפרה את הטעם ועשתה טוב לכולם – מהייצרנים ועד הצרכנים. כולנו נפלנו ברשת של מדע יהיר ורע, שרץ להטמיע את ההמצאה החדשה בכל מזון. לקח לנו עוד 40 שנה להתעורר מהחלום הרע הזה, ויש אנשים רבים שעדיין נמצאים עמוק בתוכו.

מעורר תיאבון! איזה כיף שבכל חודש התמונה מתחלפת ויש “מרשמים מעבר לדף” עם רעיונות חדשים לסתימת עורקים

לאן חלפו ימי הזוהר של השמנת?

בעולם הנאיבי והתמים ההוא, עולם של שנות החמישים בשחור לבן, אי אפשר, פשוט אי אפשר היה לייחס לשמנת תכונות שליליות. כל “זה משמין” או “שומן רווי” או “יסתום לך את הלב” – כל האגדות הללו עדיין לא נולדו אז, ומאידך, היה את הניסיון הסבתאי – שמנת זה מעולה. זה טעים, זה מזין וזה נותן לך אנרגיה.

היום אנו יודעים שהתמימות הפשוטה לעתים קרובות מסתברת כדבר הנכון והמדויק ביותר. עשרות שנים של תחליפים דלי קלוריות, של שמנת ללא שמנת, של מעדן חלב 0% שומן ומיליון אחוזי סוכר – הפכו את הציבור למתוסכל ושמן. תנו לנו שוב שמנת. ואם אפשר, שיהיה בטעם של פעם.

בבישולים הבאים במקום לטעום מסיר החמין – שתו כוס חלב מרזה ומרנין

חגיגות האינסטנט של אבקות המרק

אלה היו שנים שהתחילו קיצורי הדרך: אבקות מרק, פודינגט אינסטנט, אוכל מוכן, תערובות להכנת אוכל. היום אנחנו יודעים שקיצורי דרך שווים בדרך כלל גם קיצור דרך למחלקה הקרדיולוגית בבית החולים, אבל בימים ההם כל דבר שהפחית את הזמן של האישה במטבח (לטובת ביצוע כביסה עם “טקסטיל שמפו”) היה מבורך.

לצערנו גם היום אבקת מרק היא תבלין בבישולים רבים, למרות שיש התעוררות הדרגתית לאוכל אמיתי, ולא לאבקות המחקות מזון ואין לדעת מה עוללו לאותם מרכיבי תזונה על מנת להפוך אותם לאבקה אפורה. ובכל זאת, יש סיבה לכך שעדיין עומדות מנות חמות על המדפים בסופרמרקט – יש מי שקונה אותן.

זה טוב – זה אסם וזה אפילו מומלץ על ידיי אגודת שומרי משקל!

איזה כיף שהאריזה בקובייה מאפשרת לשמור את הערך התזונתי האפסי של אבקת המרק

תור הזהב של הפחמימות והסוכרים

כולנו מכירים את הסיפור על המצאת הפתיתים בשיא תקופת הצנע: לא הייתה אפשרות לאורז, אז בן גוריון פנה לאסם בבקשה שימציא מאכל זול שמדמה אורז, והתוצאה הייתה פתיתים. מאז הם השתכללו וקיבלו מקום של כבוד משל עצמם, צורות רבות ואריזות חגיגיות בצורת מגן דוד ליום העצמאות. מאז זרמו הרבה מי חיטה בארצנו והיום חבילות הספגטי המרשרשות הן מוצר חובה בכל מזווה.

אבל בימים הראשונים של היישוב היה צריך לשכנע אנשים לאכול פסטה – מאכל שרוב תושבי הארץ לא הכירו, ולמה שיכירו? פסטה לא הייתה חלק מהתזונה של אף קהילה יהודית בתפוצות, למעט, כנראה, באיטליה. אכלו תפוחי אדמה, אורז ולחם – הפסטה הייתה חריגה למדי. והיום… היום היא ארוחת הצהריים הקבועה של מרבית ילדי ישראל לצד השניצל.