סיפורו יוצא הדופן של מוטי

מוטי

עשרים שנה אני ודיאט קולה הולכים ביחד לכל מקום. פעם שילמתי 60$ קנס כשעליתי על טיסה עם משקל עודף של 3 ק”ג ורק כשנחתתי שמתי לב שבמזוודה היו ארבעה בקבוקים של דיאט קולה. אם הייתי נתקע בשבת בלי 3 בקבוקים של דיאט, זהו, הלכה השבת.

אבל בקבוקי הדיאט היו הצרה הקטנה שלי. בשנה האחרונה התחלתי לשנוא את השבתות. לראשונה בחיי. לשנוא! פשוט לשנוא! מעגל הדיאטות והשבירות שלו הפכו את השבת למעמסה בלתי נסבלת. כבר ביום חמישי הרגשתי את הכבדות הזו נוצקת לקיבתי כמו גוש בטון. מבטיח לעצמי השבת לשמור על שפיות, אבל כבר אחרי קידוש נשבר אל מול החלה הפריכה וצלחת החומוס. רק בדיעבד אני משחזר שמעולם לא נהניתי באמת ממאכלי השבת. עד להגשת המנה העיקרית, הייתי מסומם מפחמימות, מביט במבט מזוגג אל מנת העוף או הבשר, עושה טובה – טועם קצת וממשיך להאביס את עצמי בתפוחי האדמה ואחר כך, כמובן, בקינוחים. אם לא הייתי נרדם מיד אחרי הסעודה הדשנה, עוד הייתי דוגם מהחטיפים והעוגיות אל תוך הלילה. השבתות הלכו והפכו אצלי מיום משפחתי רגוע, למעגל של האבסה עד אובדן חושים, שינה כבדה ומסויטת, והתקפי צרבת, גזים וקלקולי קיבה שנמשכו עד ליום שלישי.

תמיד אהבתי לאכול, ומגיל עשר הייתי שמנמן. כולם במשפחה אהבו לאכול, מעגלים בלתי פוסקים של דיאטות מכל הסוגים והזנים, שבהם הייתי מתכנס עצוב אל תוך עצמי ומצטמק, ושבירות לא בלתי צפויות, שבהן הייתי מתרחב שוב, עליז ומבסוט, הציבו בפני משוואה חד משמעית: אוכל = שמחת חיים. אך בשנים האחרונות מעגל האוכל והדיאטות שלי החל להקצין ולגלוש באיטיות להפרעת אכילה. לאט לאט החלה להיעלם אצלי תחושת השובע. פשוט לא שבעתי! כמו מפלצת מיתולוגית הייתי יכול לשבת ולאכול ולדחוס ולהתפקע. החגורה הייתה נפתחת, הגוף כבד – כבר אין מקום בפנים, אבל היד ממשיכה להגיש והפה ממשיך ללעוס. את תחושת השובע המוכרת איבדתי. מעגלי הדיאטה והשבירה הלכו והתקצרו, עד שהפכו ליומיומיים. מידי יום הייתי קם, נשבע לעצמי שזהו – מהיום אני אתחיל לשמור ולאזן את עצמי, ונשבר בצהריים או בערב. גם הרף הלך וירד, כבר לא נזקקתי לאוכל טוב בכדי להישבר. שקית של בורקסים דלוחים וקרים מלפני יומיים – עשו את העבודה מצויין.

מוטי ארליך לפני

לפני שנה, נשברתי. החלטתי שאני חייב לעצור את המעגל ההרסני הזה. גם אשתי, שהתנגדה במשך כל השנים לרעיון, הסכימה איתי שאכן, אין ברירה. אני הולך לעשות ניתוח לקיצור קיבה. לא. לא הייתי השמן האוביס הקלאסי מ”לרדת בגדול”. האמת שהייתי וכך גם היום – שמן במידה סבירה, משהו על הסקאלה שבין אופיר אקוניס לאביגדור ליברמן. אבל התחושה שאני חסר אונים מול האוכל, הכריעה את הכף.

לאחר חודשים ארוכים של בדיקות רפואיות מתישות, נקבע לי סוף סוף תור לניתוח. בפגישה עם המנתחת הבהרתי לה שאני נחוש והחלטתי לבצע את הניתוח ולכן כל מקום שיתפנה בכל זמן אני אשמח בהתראה קצרה להקדים את תורי. ואז, באוקטובר האחרון, בטלפון קצר ומפתיע, גיליתי כי התפנה תור וכי בתוך שלושה ימים אני אפקיר את בטני לסכין המנתחים. לילות ארוכים דמיינתי את עצמי לאחר הניתוח. לא, לא רק רזה וחתיך. הרבה יותר מזה. שפוי. הרגשתי כי אחרי הניתוח אחזור לשפיות. אני אקבל שוב את השליטה על חיי. כבר לא ארגיש חסר אונים וחסר שובע מול כמויות אוכל בלתי נגמרות. ידעתי כי הניתוח ישנה לא רק את גודל קיבתי אלא הורמונלית – אני אשבע מהר יותר, אשתוקק פחות לאוכל והתקפי הבולמוס שלי ייעלמו.

ואז, כמו בסרט קלישאות זול, יומיים לפני ה”אישפוז לקראת ניתוח” הייתי בספריה. כבר בחרתי את הספרים וניגשתי לספרנית להעביר אותם במחשב ואז נתקלתי בספר על הדלפק: “הסוד הקדמוני” של דעאל שלו. החלטתי לקחת אותו. הייתי נחוש לבצע את הניתוח בכל אופן, כי ידעתי שכל הדיאטות כבר חסרות רלוונטיות אליי ואני אצטרך ללכת לתזונאית העוסקת במנותחים. אבל סתם עניין אותי מה “הפסדתי” לכאורה.

כבר הכרתי את השם, דעאל שלו. קראתי ראיון איתו בעיתון, וגלשתי לא פעם באתר שלו. נפגשתי גם עם חבר שסיפר לי שהוא עושה “פליאו” ואפילו ניסיתי למשך מספר ימים את הדיאטה שלו ואכלתי רק דגים, בשר פירות וירקות עד שנישברתי – הייתי בטוח שאין לו מה לחדש לי. אבל באותו הלילה הגיעה ההארה. “נפתחו השמיים וראיתי מראות פליאו”. קראתי את הספר בשקיקה, מכריכה לכריכה. לא מצליח להירדם, מרגיש את האנדרלין שוצף בגוף שלי. פתאום אני קולט שאני בסדר גמור. אני נורמלי לחלוטין שחי במטריקס תזונתי. כמו במופע של טרומן אני מחליט עוד באותו לילה לצאת אל העולם האמיתי. בכישרון כתיבה נדיר ובגובה העיניים משרטט דעאל בספרו את כל ההיסטוריה של המין האנושי ושל התזונה המערבית. ואני מרגיש איך הוא כותב את ספרו במיוחד עבורי!

תמיד הייתי עסוק במלחמת דיאטה יומיומית, אך מעולם לא עשיתי זום אאוט, כדי להביט במבט מאקרו על חיי ותזונתי. ואת זה עשה דעאל עבורי. פתאום קלטתי שכבר שנים שלא נהניתי מאוכל אמיתי, והטעמים התעשייתיים הרסו את חוש הטעם שלי. כבר איני יכול ליהנות מאגס בשל, ואני חייב קינוח שוקולדי מתוק עד בחילה. שכחתי איך זה לאכול סטייק שומני ועסיסי, כשאני חייב את הלאפה והחומוס והצ’יפס, וקינוחי הפרווה העלובים.

באמצע הקריאה כבר הבנתי שעשרות שנים של מניפולציות תעשייתיות הרסו את קשת הטעמים שלי, אך גרוע יותר הם שיבשו לחלוטין את מנגנון הרעב והשובע שלי. כבר שנים שלא הרגשתי רעב אמיתי, אלא רק חוסר איזון קיצוני כתוצאה מנפילות סוכר דרסטיות. כבר שנים שלא חוויתי שובע אמיתי, בריא, בסיסי, קדמוני. אלא רק תחושת פקיעה ובחילה מבליסה של מזון תעשייתי.

מאז עברו שלושה חודשים. השפיות חזרה לחיי. אני אוכל לשובע. נהנה מפרי מתוק כקינוח. מי ברז קרירים או כוס קפה עם חלב קוקוס מפנקים אותי היטב. עושר בשרים ודגים שבהם כמעט ולא נגעתי מהווים מזון יומיומי אצלי. אני אוהב לאכול, נהנה מאוכל ולראשונה בחיי גם לא מרגיש אשמה או ייסורי מצפון כשאני אוכל. ואני שבע. כמו כל אדם לאורך ההיסטוריה (והפרהיסטוריה).

מוטי ארליך אחרי

שבוע שעבר, בחנוכה, הרשיתי לעצמי למספר ימים להתפרע. בבת אחת, כמו בהפסקת פרסומות, חזרתי להיות מוטי הישן והרע. לחמניות לאין סוף עשו את דרכן אל קיבתי בסרט נע ולא נודע כי באו אל קירבי. מהמזווה נעלמו חטיפי השוקולד של הילדים, ותחושות הבחילה וכאבי הבטן חזרו. כמה כיף היה לחזור לשיגרה הברוכה של אוכל אמיתי, של אבוקדו עם מלח גס, בצל ועגבנייה חתוכים דק-דק ועטופים בשמיכת שמן זית ושבבי שום, צלעות עסיסיות מושחמות בתנור ופרוסת אננס טרי לקינוח.

אמנם יש לי עדיין משקל לאבד, ועדיין נותר לי להיאבק ב”וירוסים” שחדרו את מעטפת הפליאו (התפו”א והאורז ימ”ש), אבל היום אני כבר לא אותו נרקומן הנלחם בהירואין מלחמה חסרת סיכוי…

מוטי ארליך

תגובות

1 תגובה ב "סיפורו יוצא הדופן של מוטי"

  Subscribe  
קבלת עדכונים על

הלו מוטי,
כל הכבוד על השינוי שעברת, ברגע זה הוכחת לי שדרכי לא אבודה!!!!!!
כמוני כמוך, אוהב לאכול והרבה.
נרקומן אוכל אני.
חשבתי לא פעם לעשות את הניתוח אך משהו עצר בעדי, הפעם זה באמת נתן לי סיבה טובה.
יש אור בקצה המנהרה.