40 שנה במדבר הדגנים

מאת: דעאל שלו

כל מי ששמע אותי פעם מדבר יודע שאני חוזר כמו תוכי על המנטרה הבאה: “ישנם שלושה מחוללי תחלואה במערב: דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים”. כתבתי את זה אינספור פעמים בבלוג, כתבתי על כך שוב ושוב בספר, זה המסר העיקרי שלנו כאן ב-Paleo.co.il ואמרתי את זה בכל ראיון טלוויזיה, עיתון, רדיו ובהרצאות.

אם אתם רוצים לרזות, או פשוט להיות בריאים יותר, סלקו מהתפריט דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים.

רק מה, אנשים רבים התייחסו לזה בתור תיאוריה בעלמא:

ציניים בציניות, סקפטיים בסקפטיות וטבעונים בטבעיות ובביטול מוחלט (שכן כל הרע בא כביכול מהחי, לא מהצומח). אבל הנה, יש לנו כמה נתונים מעניינים וגרפים יפים המדגימים באופן ברור מאוד מה השתנה לנו בארבעים השנים האחרונות. ותודה לבלומברג על האינפוגרפיקה.

את הנתונים המזעזעים, יש לומר, אפשר לקבל בקלות ובחינם מאתר משרד החקלאות האמריקאי. אני חגגתי על האתר הזה כשכתבתי את הספר, וממליץ גם לכם לבדוק מה קורה בעולם הגדול (רמז: לא משהו). כי לא רק משרד הבריאות שלנו חי בסרט. אחרי הכל, העתקנו את הסרט הזה מאמריקה.

ראשית לעובדות הקשות. בארבעים השנים האחרונות הצריכה הקלורית לנפש קפצה ב-25%, שזה המון,ובמקום כ-2,000 קלוריות לאדם ליום, אנו עומדים על למעלה מ-2,500 קלוריות כיום. ולא, זה לא קרה כי אנשים “פשוט אוכלים יותר מדי”. זה קרה בעיקר כי התחלנו לאכול אוכל אחר, וזה גרם לשינוי עצום בתחושת הרעב, בתחושת השובע, ובכל המערכת המטבולית. אנו אוגרים יותר שומן ומנצלים פחות שומן. וככה זה נראה:

 הרבה דברים נותרו קבועים בארבעים השנים האחרונות: צריכת הבשר, הביצים והאגוזים נותרה קבועה, כך גם צריכת הירקות והפירות ואף מוצרי החלב. אבל הפלא הגדול מגיע בשלושת מחוללי התחלואה במערב:בקמח, בסוכר ובשמנים התעשייתיים. מהם התחלנו לצרוך הרבה הרבה יותר. עכשיו זה גם ברור שהם התוספת הקלורית, אבל איך בדיוק זה קרה אתם שואלים, ולמה?

האם זה קרה פשוט יום אחד? (יותר מדויק, בשנת 1977, בנובמבר, ביום בו פורסמה “פירמידת התזונה”שהבטיחה לאמריקאים התקפי לב והשמנה אם ימשיכו לאכול בשר אדום וכולסטרול והבטיחה גן עדן בריאותי אם יקצצו בהם ויגבירו את צריכת הדגנים המלאים).

אפשר להתחקות אחר הטירוף הזה באופן כמעט קליני:

 באמצע שנות השבעים הבקר הפך למוקצה מחמת מיאוס. רמת החלבונים הכוללת שאוכל האמריקאי הממוצע נותרה זהה כפי שראינו בגרף הראשון, אבל האמריקאי (וכמוהו כל מדינות המערב, בחיקוי מדהים),החל לחשוש מאוד ולפחד מאכילת בקר, ובעיקר בשר שומני. לכן אנו רואים מעבר דרמטי מצריכת בקר לצריכת עופות. עוד נגזרת היא ירידה בכמות השומנים מהבקר, ובמקומם, הפלא ופלא, הגיעו דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים – כי את החלל בבטן היה צריך למלא, ומהר.

(זה שאנו יודעים כי אין שום קשר בין כולסטרול ושומן רווי לבעיות לבביות זה כבר חדשות ישנות, אבל עולם כמנהגו נוהג – והולך ונעשה חולה!)

אז מה קרה? במופע שנות ה-70 של המציאות, האמריקאים התחילו לאכול הרבה יותר דגנים. מלאים, לבנים,גסים ורזים. אמרו לנו: הדגנים יושיעו אותנו מבעיות לבביות ומבעיות משקל, והם יתרמו לתחושת השובע ועוד אגדות וכתרים שנרקמו סביבם. והנה, במבט לאחור של 40 שנים, אנו רואים את הגידול הדרמטי בצריכה הקלורית מדגנים. פי ארבעה יותר תירס (תירס הוא “דגן” אבל גם הבסיס לכל ההמתקה התעשייתית), גידול של כ-30% בצריכת הקמח הלבן, גידול בצריכת האורז. הפכנו (אנו וידידינו מעבר לים)לאומות של לחם, פסטה, פתיתים וטורטיות. והעודפים הללו לא נותרו על המדף, הם יצרו לנו מדף חדש,בדיוק מעל החגורה: הבטן שלנו.

 כי נתוני ההשמנה הקיצונית מטפסים עוד ועוד באופן מעורר השתאות. אנשים במשקל עודף היו 44% בשנות ה-70′. כאן נספרים כל מי שיש לו אפילו מעט בטן, ורק כ-11% היו obese, כלומר “השמנת יתר חולנית” בשפת האקדמיה ללשון עברית. והנה, ארבעים שנים מאוחר יותר כבר יותר מ-20% מהציבור האמריקאי הוא obese, וקרוב ל-70%מכלל האוכלוסייה נמצאת במשקל עודף. 70%.

אם זה לא פסיכי, אז מה פסיכי, תגידו?

הבהרה: הנתונים להלן מדגימים קשרים, ובדרך כלל מקשרים אין אנו יכולים להסיק על סיבתיות. אבל כאן,מעניין, אנו רואים את פירוק המרכיבים הקלוריים של התפריט המערבי ואת הסך הקלורי המעודכן. זה לא קשר, זו סיבה. אנו משמינים ממה שאנו אוכלים. פשוט. (אלא אם כן ישנה תיאוריה שעדיין לא הוכחה לפיה אנו משמינים בגלל קרינה סלולרית, עודף תוכניות ריאליטי או התקרבות מטאוריטים).

תרגישו חופשי לשתף, ותרגישו חובה להפסיק לאכול דגנים, סוכרים ושמנים תעשייתיים.

תהיו לי בריאים,
דעאל